In Pirkei de-Rabbi Eliezer, which is earlier than most of the tannaitic works known to us, you will find this story in chapter 49:
בפרקי ר' אליעזר שהם הקדמונים לרוב חבורי התנאים המפורסמים לנו תמצא במ"ט מהם את הספור הזה:
"Titus the wicked entered the Holy of Holies and said: No adversary or enemy can stand before me.
טיטוס הרשע נכנס לבית קדש הקדשים ואמר אין צר ואויב יכול לפני,
What did the Holy One, blessed be He, do? He sent one gnat against him, and it entered his nostril,
מה עשה הקדוש ברוך הוא שלח עליו יתוש אחד ונכנס לתוך חוטמו,
and it went on until it reached his brain, and it became like a young pigeon, two sela in weight, to let him know that his might was nothing."
והיה מהלך עד שהגיע למוחו ונעשה כגוזל בן יונה משקל שני סלעים להודיעו שאין גבורתו מאומה.
In Bereshit Rabbah 10 and in Aḥarei Mot Rabbah 22 you will see it at greater length, and also in Gittin, chapter Ha-Nizakin [b. Gittin 56b].
ובב"ר י' ואחרי מות רבה כ"ב תראנו יותר באורך וכן בגטין פ' הנזקין,
Although there is a marked difference between these Rabbot and that Gemara, what comes out of the wording of both is this:
ואם היות הפרש רשום בין הרבות הנזכרות והגמרא הנזכרת הנה היוצא מנוסח שניהם הוא זה,
when he was on his way from the destruction of the Temple to Rome, on board ship in the heart of the sea, he reviled and blasphemed; a gnat entered his nostril and pecked at his brain for seven years.
כי בהגיעו מחרבן הבית לרומי ודרך אניה בלב ים חרף וגדף נכנס יתוש בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים,
He cried out and said: "Split open this man's brain, and learn with what the God of the Jews has taken payment from him."
והיה מצוח ואומר פצעו את מוחו ודעו במה אלהיהם של יהודים נפרע ממנו,
It was taught: R. Eleazar son of R. Yose said, "I was among the great men of Rome, and when he died they split open his brain and found in it something like a swallow, two sela in weight."
תניא א"ר אלעזר בר יוסי אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים,
In a baraita it was taught: like a year-old pigeon, two litra in weight.
במתניתא תנא כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין,
Abaye said: We have a tradition that its beak was of copper and its claws of iron.
אמר אביי נקיטנן פיו של נחושת וצפרניו של ברזל
And they put it in a bowl; every change that came over the one came over the other; the gnat flew off, and the soul of Titus flew off.
ונתנו אותו בקערה כל מאי דהוה הדין שני הוה הדין שני פרח יתושה פרחה נפשיה דטיטוס.
In the Tanḥuma, section Ḥukkat, you will find it much changed, both in the details and incidents of the event and in the length of its time.
ובתנחומא פרשת חקת התורה תמצאנו משונה ביותר הן בפרטי המעשה ומקריו הן במשך זמנו,
I did not trouble to copy here all the passages cited as they are written, for "the books are open" [Dan 7:10],
ואני לא חשתי להעתיק פה כל המקומות הנזכרים ככתבן כי ספרין פתיחו
and one who compares them all will easily see that the points on which they do not agree are many.
והמעריך את כלם בנקלה יראה כי רבו החלקים שלא הוסכמו.
Now, apart from the fact that this great difference will alert the ear of the intelligent reader that there is something behind the matter (for if it were a true event, the narrators named would lean more toward agreement about it),
והנה לבד ממה שההפרש הרב הנזכר יעיר אזן המשכיל על היות דברים בגו, שאם היה מעשה אמתי היו המגידים הנזכרים נוטים בו יותר אל ההסכמה;
every man of understanding will take several things to heart from it.
הלא כל איש תבונה ישיב ממנו אל לבו כמה דברים:
First, it is full of things impossible in nature. They are certainly possible for God; but their combination is truly a very great wonder,
ראשונה כי הנו מלא נמנעות אצל הטבע, אשר עם היותן ודאי אפשריות בחק האלוה צרופם באמת יפליא עד מאד
since they were without the fruit and the publicity that are fitting for a miracle doubled and redoubled like this one.⚠1
מאשר היו בלתי הפרי והפרסום אשר יאות בנס כפול ומכופל כמוהו.
For let it be granted that, entering by way of the nose, it went up and settled above the membrane; this is in fact a paved road, as the anatomists have written,
כי הנה יונח שבהכנסו דרך החוטם עלה וישב לו ממעל לקרום, כי זו באמת אורח סלולה כמו שכתבו בעלי הנתוח
and in particular the scholar Fernel, in chapter 49 of the book The Ways of Healing, where he says that the right way to purge the upper parts of the brain is not with medicines taken by mouth, but with what purges it by way of the nose, or the ears, the nape, and the sutures of the bones of the skull.⚠2
ובפרט החכם פארני"ליאו פמ"ט מספר דרכי הרפואה, באמרו שהדרך הנכון להריק את עליוני המוח אינו ברפואות לקוחות בפה אבל מה שיריקהו דרך החוטם או האזנים והעורף ותפירת עצמי הגלגלת.
Let it also be granted that it did not pierce it, as the Tosafists answer in chapter Ha-Nizakin, when they raise the difficulty from the rule that a pierced brain-membrane makes an animal terefah.
ויונח ג"כ שלא נקב אותו כתרוץ בעלי התוספות פ' הנזקין בהקשותם מטרפות נקב קרום של מוח,
Shall we not wonder how one can imagine that there is so much empty space between the brain and the skull that it could hold such a young bird, without its weighing on the brain and damaging it?
הלא נתפלא איך ידומה המצא בין המוח והגלגלת כל כך רקות שיכיל גוזל כמוהו ושלא יכבד על המוח ויפחיתהו,
All the more so since Bereshit Rabbah, cited above, says explicitly "and it pecked at his brain"; and still more for so long a time.
כ"ש דבהדיא איתא בב"ר הנזכר ונקר במוחו, וכל שכן זמן ארוך כמוהו,
And in Ḥullin, chapter 3, they said explicitly: "Any creature that has no bone does not live twelve months" [b. Ḥullin 58a].
ובחולין פ"ג בהדיא אמרו כל בריה שאין לה עצם אינה חיה י"ב חדש,
And what then of "its beak of copper and its claws of iron"? All the metals, in the opinion of the natural philosophers, are generated in the belly of the earth by the action of the primary qualities and the heat of the sun.
ומאי כדון פיו של נחושת וצפרניו של ברזל, אשר המתכות כלן לדעת חכמי המחקר יתילדו בבטן הארץ בפעולת האיכיות הראשונות וחום השמש,
Iron in particular comes into being from coarse, burning sulphur with a small admixture of unrefined quicksilver; and copper from quicksilver that tends toward the refined, with red and turbid sulphur,
והברזל בפרט יתהוה מגפרית עב שורף עם תערובת מעט כסף חי בלתי מזוקק, והנחשת מכסף חי נוטה אל הזקוק עם גפרית אדום ועכור,
as you will easily find in treatise 2, gate 2 of the book Sha'ar ha-Shamayim of Ibn Latif, and in the Margarita, book 9, chapter 24.⚠3
כמו שתמצא על נקלה מאמר ב' שער ב' מספר שער השמים לן' לטיף ומרגארי"טה ס' ט' פכ"ד.
And if it did not peck the brain with that beak and those claws, we come to the dispute of Maimonides and Naḥmanides about the existence of the body in the world to come, whose organs would be to no purpose since there is no eating there,
ואם בפיו וצפרניו הנזכרים לא נקר המוח, אתאן למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במציאות הגוף לעולם הבא אשר כליו לבטלה הואיל ואין שם אכילה
as is set out by Maimonides in the Laws of Repentance, chapter 8, and by Naḥmanides in Sha'ar ha-Gemul.
כמבואר לרמב"ם בה' תשובה פ"ח ולרמב"ן בשער הגמול,
And why iron and copper, when even ones of bone and sinew did nothing at all in him?⚠4
ולמה ברזל ונחשת כי אפילו של עצמות וגידין לא פעלו בו מאומה,
And how, in a sickness such as this (where, as in that passage of chapter Elu Terefot, this man's brain "softened and dissolved"), did his mind stay unconfused,
ואיך בחלי כזה אשר כההיא דפרק אלו טריפות נתמסמס ונתמזמז מוחיה דדין נשארה דעתו בלתי מטורפת,
against what is regular and necessary in diseases of the brain, so that he, Titus, spoke the rational words that they report?
נגד המסודר ומחוייב בחליי המוח שהוא טיטוס דבר הדברים השכליים אשר ספרו.
Further, on the side of chronology there is a great difficulty. Go and read in all the chronicles of the emperors, and in particular the Sefer ha-Kabbalah of Rabad of blessed memory:
עוד מצד הזמן יקשה מאד שהרי זיל קרי בכל ספרי העתים לקיסרים ובפרט ספר הקבלה להרא"בד ז"ל,
you will find that the destruction of the Temple was in the second year of Vespasian, that he reigned about ten years, and Titus his son after him less than three years,
כי תמצא שחרבן הבית היה בשנה השנית לאספסיינוס ושהוא מלך כעשר שנים וטיטוס בנו אחריו פחות משלש שנים,
so that at the end of the seven years at which, as they of blessed memory said, he came to nothing and died, he rose to greatness.
באופן כי לסוף שבע השנים אשר הם ז"ל אמרו שעלה בתהו וימות עלה לגדולה.
Also, in some of my hours of leisure I went through all the well-known books of the writers of these records (for to such matters I apply the words of Jeremiah, "Thus says the Lord: Ask now among the nations" [Jer 18:13]),
גם בקצת מעתות הפנאי עברתי בכל הספרים המפורסמים לכותבי הזכרונות האמורים, כי על כאלה קורא אני דברי ירמיהו כה אמר ה' שאלו נא בגוים,
to learn what they wrote about the death of Titus and the nature of the sickness.
למען דעת מה שכתבו על מיתתו של טיטוס ואיכות החלי;
I found eight "princes among men" [Mic 5:4], as they are held among their own people, who agree and say that the sickness of which he died was a fever.
ומצאתי שמנה נסיכי אדם לגבי דידהו מסכימים ואומרים כי חליו אשר מת בו היה קדחת,
They are: the Caesarean [Eusebius] in his tables, folio 74; Cassiodorus, 176; Contractus, 193, all three printed together;
הלא המה הקיסרי בלוחותיו דף ע"ד, קאסיאודו"רו קע"ו, קונטראק"טו קצ"ג שלשתם נדפסים יחד,
Suetonius, Eutropius, Platina, and the Lives of the Emperors of Mexía and of Petrarch, each in its place, as its table shows.
סאיטוני"או, איבטרופי"או, פלאטי"נה, ספר חיי הקיסרים למיססי"אה ולפיטרר"קה כל אחד במקומו כנראה לו בלוח.
Two others add testimony and explanation. The writer Dio, when he comes to mention what is told of him, how at the hour of his death he said that he regretted not having done one thing when he could have done it:
גם שנים אחרים הוסיפו עדות ובאור. כי הנה דיאו"ני הסופר בהגיעו לזכור מה שסופר עליו, איך בשעת מותו אמר היות רע בעיניו שלא עשה דבר אחד בעת שיכול עשוהו;
this Dio says that in his opinion the regret was that he had not killed his brother Domitian, because he believed that Domitian had caused his death by poison in order to reign in his place, as in fact happened.
הוא דיא"וני אמר כי לפי דעתו החרטה היתה שלא הרג את דומיציא"נו אחיו, יען האמין שהוא גרם את מיתתו בסם למען ימלוך תחתיו כמו שהיה בפועל.
And Philostratus the Greek, in the seventh book of his Life of Apollonius, wrote that this Domitian killed him by pricking his flesh with a spine from the tail of the fish called pastinaca [the stingray], which is poisonous because of its coldness;
ופילוסטרא"טי יוני בספרו השביעי מחיי אפוליניאו כתב כי זה דומיציא"נו הרג אותו, במה שעקץ את בשרו בקוץ אחד אשר בזנב הדג הנקרא פאסטינ"אקה שהוא סמיי לקרירותו,
by it also the mighty man of valour Ulysses, king of the island of Ithaca, was killed at the hand of his son Telegonus.
ובו ג"כ נהרג האיש גבור חיל אולים"סי מלך האי איטא"קי על ידי בנו טיליגו"ני,
Here then are ten "from all the languages of the nations" [Zech 8:23] who, in all innocence, "pour out and speak arrogantly" [Ps 94:4] against the story of our sages of blessed memory.
הרי אלה אפוא עשרה מכל לשונות הגוים אשר לתומם יביעו ידברו עתק נגד ספורם ז"ל,
And on the face of it, among those who acknowledge the truth, it is their right to know the details of such stories of no consequence better than our sages.
ולכאורה אצל המודים על האמת להם המשפט לדעת פרטי הספורים של מה בכך כאלה יותר מחכמינו.
On the other hand, I have seen a writer of our generation, called Fiorentilla, who in his histories of the kings of Greece attributes this death, by a gnat entering the nose, to Antiochus Epiphanes, the persecutor of the Jews in the days of the Hasmoneans,⚠5
מצד אחר ראיתי לסופר בדורנו נקרא פירינטי"ללה אשר בספוריו על מלכי יון, יחס המיתה הזאת על ידי יתוש הנכנס בחוטם אל אנטיוכוס איפיפא"ני צורר היהודים בימי החשמונאים,
because of whom, since the Lord saved us from his hand, we keep the commandment of Hanukkah, as is known.
אשר בגלל מה שהצילנו ה' מידו אנחנו עושים את מצות החנוכה כפי הידוע,
It is true that he did not tell the event in the wondrous way in which our rabbis told it.
אמת הוא שלא ספר המעשה באופן הנפלא אשר ספרוהו רבותינו,
And although the second book of Maccabees, chapter 9, tells how this Antiochus reviled and blasphemed and turned his face upward, and that while his words were still in his mouth pains seized him, and evil and stinking diseases, and how his flesh was clothed with worms, and he died of those sicknesses, all as written there at length,
ועם כי בספר ב' לחשמונאים פ"ט הוזכר איך הוא אנטיוכוס חרף וגדף ופנה למעלה, וכי עוד דבריו בפיו אחזוהו כאבים וחלאים רעים ומבאישים ואיך לבש בשרו רמה וימת בתחלואיו ההם ככל הכתוב שם באורך,
there is no mention in it of the gnat of which this Fiorentilla wrote, and where he got it I do not know.
לא נמצא בו זכרון היתוש אשר כתב הפירינטי"ללה, ומנין לו זאת אנכי לא ידעתי.
In truth, from all these things it appears very clear that this event of Titus that our rabbis related did not happen so, neither the whole of it nor a part of it.
האמנה מכל הדברים הנזכרים האלה נראה מבואר מאד, כי זה מעשה טיטוס שזכרו רבותינו לא כך היה לא כלו ולא קצהו.
Now, it is not my intention here to play the clever man by informing people that there are sayings of our rabbis that are not to be understood literally,
והנה אין כונתי עתה להיות כמתחכם בהודיעי לבני האדם שיש מאמרים לרבותינו בלתי מובנים כפשטן,
such as the one about [Og], who uprooted a mountain three parasangs wide, in chapter Ha-Ro'eh [b. Berakhot 54b], and those of Rabbah bar bar Ḥanah in chapter Ha-Mokher [b. Bava Batra 73a–74a], and the like,
כגון ההוא דעקר טורא בר תלתא פרסי בהרואה והנהו דרבה בר בר חנה בהמוכר ודכותיהו,
which are already well known to be parable and riddle to everyone who is not one of the fools whom the Guide mentions in his introduction and in part 2, chapter 6.⚠6
שכבר התפרסמו למשל וחידה אצל כל אשר איננו מן הסכלים שזכר המורה בהקדמתו וח"ב פ"ו,
But I have heard, about this one in particular, from men whom I too count as masters of Torah, how they [believed] its words as written, and spoke harshly against anyone who would not believe it.⚠7
אבל כי שמעתי על זה בפרט מן הנחשבים גם אצלי לבעלי תורה איך [האמינו] דבריו ככתבן, והתעצמו לדבר סרה על אשר לא יאמינהו;
Therefore I have set out the case for the one who drinks in the words of our sages with thirst [m. Avot 1:4], and whom human reason has drawn, in the words of the Master just mentioned, "to dwell in its dwelling":
הנה נא ערכתי משפט אל השותה בצמא את דברי חכמינו ומשכו השכל האנושי כדבר הרב הנזכר להשכינו במשכנו,
lest, when he hears the words of this aggadah about Titus, or any saying like it, he be appalled and astonished, because he cannot order his soul to believe it.
פן בשמעו את דברי האגדה הזאת של טיטוס או כל מאמר כיוצא בו, ישום וישתאה כי לא יוכל לצוות את נפשו שתאמינהו.
Because of the things we have noted about it, in the integrity of my heart and the innocence of my soul [Gen 20:5], and submitting to the verdict of all men of knowledge, I say:
ובגלל הדברים שזכרנו עליו בתם לבבי ונקיון נפשי ונכנע לגזרת כל בעלי הדעת, אומר
just as the sages of the nations, in their poems and their rhetoric, often represent events that never happened, and invent actions imagined for the occasion,
כי כמו שחכמי האמות ירבו בשיריהם ומליצותם חקוי מקרים לא נהיו וימציאו פעולות מדומות לשעתן,
so that the hearts of the people who "see those voices" [Exod 20:15], or imagine them, may be emboldened to acquire discretion and knowledge [Prov 1:4],
למען לב בני האדם הרואים את הקולות ההם או מדמים אותם ירהב לקנות לו מזימה ודעת,
as many of them have written, and in particular the one who among them "gives goodly words" [Gen 49:21];⚠8
ככל אשר כתבו רבים מהם ובפרט הנותן אצלם אמרי שפר;
so our sages, who were truly wise, although they knew clearly, about an event such as this too, that nothing of it happened, or that it did not happen in the way they told it,
כן חכמינו המחוכמים באמת עם היותם יודעים בברור גם על מעשה אשר כזה שלא היה כל מאומה או שלא היה באופן אשר ספרוהו,
did not refrain from representing it and painting it in fine detail, as if it "was and came to be" [b. Bava Batra 15a] wholly as it came from their mouths,
לא נמנעו מחקות אותו ולציירו בפרטים מצויינים כאלו היה ונברא ככל היוצא מפיהם,
so as to fix in the heart of the multitude the good and the right that they longed to have imprinted on the soul, for some end that concerns the virtues or the beliefs proper to us.
למען יקבעו בלב ההמון את הטוב והישר שיכספוהו להצטייר בנפש לאיזה תכלית מתיחס למדות או לדעות הנאותות לנו.
Do they not speak in this way even of the Most High, for the honour of His name? As they said in chapter Ḥelek: "After this thing Jeroboam did not turn from his way" [1 Kgs 13:33].
הלא גם מגבוה ידברו לכבוד שמו על זה הדרך, כאמרם פ' חלק אחר הדברים האלה לא שב ירבעם מדרכו,
"What is 'after'? R. Abba said: After the Holy One, blessed be He, seized Jeroboam by his garment and said to him, Repent, and I and you and the son of Jesse will walk in the Garden of Eden.
מאי אחר א"ר אבא אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע,
He said to Him, Who will be at the head? He said, The son of Jesse at the head. He said, If so, I do not want it." [b. Sanhedrin 102a]
א"ל מי בראש א"ל בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא.
Their intention in this, it appears, was to recall how much the Shekhinah labours to turn the wicked from their way, and how many of them are so stiff-necked that even for an empty reason they refuse a good that has no equal.
שכונתם ז"ל נראית בזה לזכור כמה שכינה מתלבטת להשיב הרשעים מדרכם, וכמה נמצאו מהם קשי עורף שאף לסבת תהו ימאנו בטוב שאין כמוהו.
So again there, on Sennacherib: "On that day the Lord will shave" etc. [Isa 7:20]; "the Holy One, blessed be He, came and appeared to him as an old man" etc. [b. Sanhedrin 95b–96a], which is a representation to show how far the attribute of mercy will go to save us.
וכן עוד שם לענין סנחריב ביום ההוא יגלח ה' וגו' אתא קודשא ב"ה ואידמי ליה כסבא וכו', שהוא חקוי להראות עד כמה תגדל מדת החסד להצלתנו.
For these stories and others like them are plainly void in their literal sense; and yet, to reach the good end sought, as was said, they set them down in a book.
כי הן הספורים האלה וכיוצא בם מבוארי הבטול על פשטן, ועכ"ז להגיע אל התכלית הטוב הנדרש כנזכר העלום על ספר,
And as the divine author of the Kuzari wrote at the end of his third treatise, it is a praiseworthy and splendid way, taken from the prophets of blessed memory,
וכפי מה שכתב האלהי בעל הכוזר סוף מאמרו הג' הוא דרך משובח ומפואר לקוח מן הנביאים ז"ל,
as in the words of Micaiah: "I saw the Lord sitting on a throne" etc., "and He said, Who will entice" etc., "and the spirit came out" etc. [1 Kgs 22:19–21], where the whole story is a rhetorical setting, to give force to what is meant by it.
כדבר מיכיהו ראיתי את ה' יושב על כסא וגו' ויאמר מי יפתה וגו' ויצא הרוח וגו' שהספור כלו הצעת מליצה לנחץ את המכוון בה.
So, about this story of Titus, you can and you may say that its telling is only an invention, a way of teaching customary among those of perfect knowledge [Job 37:16],
ובכן על מעשה טיטוס הנזכר יכול ורשאי אתה לומר כי ספורו איננו רק המצאה ואופן למוד נהוג אצל תמימי הדעת,
to establish in the heart of the multitude that "great is our Lord and abundant in power" [Ps 147:5] to repay those who rise against Him, and in particular every proud and haughty man [Prov 21:24], with recompense and punishment, even by means of the smallest of His creatures.
ליסד בלב ההמון כי גדול אדונינו ורב כח להשיב אל מתקוממיו, ובפרט אל כל זר יהיר גמול ועונש אף על ידי הקטנה שבבריאותיו,
And with great wisdom they attached the invention they devised to a wicked man fit for it, that is Titus, who "devised against us" [2 Sam 21:5].
ובחכמה רבה יחסו ההמצאה שדמו לרשע נכון לה הוא טיטוס אשר דמה לנו.
In my opinion these words of mine will enter the ears of every intelligent man when he considers that a way of teaching of this same kind, from them of blessed memory, is all the fearful things that they wrote, in the manner of an account of a real event, about Hiram king of Tyre:
ולדעתי יכנסו דברי אלה באזני כל משכיל כי יתבונן היות כמו כן אופן למוד כזה מהם ז"ל כל הנוראות אשר בדרך ספור מעשה שהיה כתבו על חירם מלך צור,
that he made himself seven heavens, and a throne, and living creatures, and thunders and lightnings, in the heart of the sea on forty pillars of iron, and there he hung himself in the air, to glorify himself as a god;
שעשה לו ז' רקיעים וכסא וחיות ורעמים וברקים בלב הים על ארבעים עמודי ברזל ושם תלה את עצמו באויר להתפארו כאלוה,
until the Holy One, blessed be He, brought a wind [that took] Ezekiel by a lock of his head [Ezek 8:3] and carried him up to him;
עד אשר הביא הקב"ה רוח בציצית ראשו של יחזקאל והעלהו אליו,
and after the disputes between them over his great pride and arrogance, this Hiram died a strange death, all as in the long passage brought by the author of the Yalkut on Ezekiel, section 367.
ואחרי ויכוחים שנהיו בינותם על רוב גאותו וגאונו הוא חירם מת במיתה משונה ככל הלשון הארוך המובא מבעל הילקוט ביחזקאל סי' שס"ז,
Without doubt, every man of sound judgement will declare and admit that it is only an invention, to rebuke everyone born of woman who has the uncleanness of pride in his skirts [Lam 1:9].
אשר בלי ספק כל בעל סברא יביע ידבר ויודה שאיננו רק המצאה להוכיח כל ילוד אשה אשר טומאת הגאוה בשוליו.
They attached it to Hiram because, from what Scripture tells of him, he was fit and suited for it.
ויחסוה לחירם להיותו כפי המסופר עליו מן הכתובים ראוי ורתוי לה,
So the case of the story of Hiram, about pride, is like the case of that of Titus, about rebellion and the hurling of words against Heaven;
ויהיה ראי זה של מעשה חירם על אודות הגאוה כראי זה של טיטוס על המרד והטחת הדברים כלפי מעלה,
and what is common to them, and to all like them, is the representation of events as if they happened as written, though they are only riddle and parable.
וצד שוה בהם וכל דומיהם חקוי המעשים כאלו היו ככתבם עם שאינם רק לחידה ומשל,
In all cases like these, surely, it is permitted to depart from the facts "for the sake of peace" [b. Yevamot 65b]: the peace to be made between us and our Father in heaven.
הלא בכל כיוצא באלה מותר לשנות מפני השלום שיוטל בינינו לאבינו שבשמים.
And if your heart still moves you to make certain that this is a way of wisdom among the intelligent of every people also, to invent and imagine things in which some benefit to religion is seen,
והיה אם עוד יקחך לבך להתברר שזו דרך חכמה גם אצל המשכילים מכל עם להמציא ולדמות דברים אשר לענין הדת יחשב בם תועלת,
rise and read what they of blessed memory told us in Bereshit Rabbah, section 68, about how the building of the Temple was prevented in the days of R. Joshua ben Ḥanina, and Lulianus and Pappus, because of the slanders of the Cutheans before the emperor of those days;⚠9
קום קרא מה שספרו לנו ז"ל בב"ר פרשה ס"ח על המנע בנין בית המקדש בימי ר' יהושע בן חנינא ולוליינוס ופפוס מפני הלשנות הכותיים לפני הקיסר אשר היה בימים ההם,
and how this R. Joshua, as a wise man and master of a soft tongue [Prov 25:15], appeased and calmed the assembled crowd who had agreed to rebel, when he took up for them the fable of the lion and the crane, which is found in Aesop, under the name of the wolf, the sixth fable in his well-known book.⚠10
והוא ר' יהושע כחכם ובעל לשון רכה פייס ושכך את ההמון המקובץ אשר הסכימו למרוד, בשאתו אליהם משל האריה והקורא הנמצא לאיסו"פו על שם הזאב משל ששי בספרו הידוע.
Now you will find the Christian writers (Nicephorus Callistus, book 10, chapter 32 of his chronicle; Socrates the Christian, book 3, chapter 20, according to what the physician Buoni cites in the second book of his On the Earthquake; Platina; and the author of the Lives of the Emperors):⚠11
והנה תמצא סופרי הנוצרים ניציפו"רה קאליס"טו ספר י' פל"ב מדברי הימים שלו וסוקרא"טי נוצרי ספר ג' פ"כ לפי מה שזכר הרופא הטוב בספרו השני מן הרעש ופלאטי"נה ובעל ספר חיי הקיסרים,
all of them, when their account reaches Julian, the forty-sixth emperor, who lived in the days of Damasus, the thirty-ninth pope, about 290 years after the destruction, tell of that same affair of the building.
כי כלם בהגיע דבריהם ליוליא"נו קיסר מ"ו אשר היה בימי דאמאסו אפיפיור ל"ט כמו ר"צ שנים אחר החרבן ספרו גם הם את מאורע הבנין ההוא;
But they end it to our shame, saying that after they had begun the work there was a great earthquake that threw the whole building to the ground, from the curse with which their messiah cursed it, that no stone would again be set on a stone in that place.
אך סיימו בו בגנותנו באמרם כי אחרי החלם לעשות נהיה רעש גדול שהפיל את כל הבנין ארצה, מן הקללה אשר אררה משיחם שלא יושם עוד במקום ההוא אבן על אבן,
Let it be granted that it was not as they told (for I know of no mention of that earthquake in the ancient writers); still it is not counted a fault in them, since their intention was to draw people's hearts to what they believe.
ויונח שלא היה כמו שספרו שכן לא ידעתי לקדמונים זכרון אל הרעש ההוא, הנה לא יחשב להם דופי בהיות כונתם למשוך את לבות בני האדם למה שיאמינו.
And by the way, you should understand that there is a difference between this R. Joshua ben Ḥanina, who is also mentioned in Niddah, chapter Tinoket, on the twelve questions of the men of Alexandria [b. Niddah 69b],
והנה אגב גררא תבין שיש הפרש בין ר' יהושע זה בן חנינא המוזכר גם כן בנדה פרק תנוקות לענין י"ב שאלות אנשי אלכסנדריאה,
and R. Joshua ben Ḥananiah, the disciple of Rabban Yoḥanan ben Zakkai (Avot, chapter 2), who was present in Temple times at the Rejoicing of the Water-Drawing (chapter He-Ḥalil [b. Sukkah 53a] and Tosefta Sukkah), and who ransomed R. Ishmael ben Elisha from prison (chapter Ha-Nizakin [b. Gittin 58a]).
לר' יהושע בן חנניה תלמידו של ריב"ז פ"ב דאבות שנמצא בזמן הבית בשמחת בית השואבה פרק החליל ותוספתא דסוכה, ושפדה את ר' ישמעאל בן אלישע מבית האסורין פרק הנזקין.
Likewise there is a difference between the Trajan who, in chapter Seder Ta'aniyot [b. Ta'anit 18b], killed the Lulianus and Pappus mentioned there, in Laodicea (he was only one of the officers of Rome,
וכן יש הפרש בין טריינוס אשר פ' סדר תעניות הרג את לוליינוס ופפוס הנז' שם בלודקיא, שהוא לא היה רק אחד מפקידי רומי
as appears from how the passage ends: "They did not move from there until diyoflei came from Rome (the Arukh explains: two envoys) and split his brain with gezarin (Rashi explains: clubs)"),
כפי הנראה ממה שסיים בה לא זזו משם עד שבאו דיופלי (פרש בערוך שני שלוחים) מרומי ופצעו את מוחו בגזרין (פרש"י מקלות),
and Trajan, the fourteenth emperor, who struck down the mass of the Jews in Alexandria of Egypt, and who, according to all the writers of the lives of the emperors, died of a disease of the bowels near the city of Seleucia, on his return from fighting the Persians.⚠12
לטריינוס קיסר י"ד המכה את המון היהודים באלכסנדרי"אה של מצרים, אשר לדברי כל הסופרים כותבי חיי הקיסרים בשובו מהלחם בפרסיים מת קרוב לעיר סיליבק"יאה בחלי מעים.
But let us return to Titus and say: all the far-fetched and impossible things that our rabbis added to the matter of the gnat, as described, are all splendid wisdom on their part,
אך נשוב לענין טיטוס ונאמר כי כל אשר הוסיפו רבותינו בדבר היתוש הרחקות ונמנעות כאמור, הלא הכל חכמה מפוארה מאתם
for they do two things with them: they bring the multitude to greater wonder and amazement, and the intelligent to look through the lattice-work of the story,
כי אך שתים יעשו בהמה: יביאו ההמון להגדיל הפליאה והתימה, ואת המשכילים להשקיף ממשכיות הספור,
as the Master, the Guide, says in his introduction on the verse "Apples of gold" etc. [Prov 25:11], [and to see] that it is only an invention and a representation.
כדבר הרב המורה בהקדמתו על הכתוב תפוחי זהב וגו' שאיננו אלא המצאה וחקוי.
This was the wisdom of the divine poet when he said "Your nose is like the tower of Lebanon" [Song 7:5], "Your belly is a heap of wheat" [Song 7:3], and the like, which are praises that depart from the normal on purpose,
וזה היה לחכמה אל המשורר האלהי באמרו אפך כמגדל הלבנון בטנך ערמת חטים וכדומה שהם מהללים יוצאים מן המסודר לכתחלה,
to alert the attentive reader that the true intention is different from what appears, as we will write further, with God's help, in chapter 22 below.
להעיר המתבונן על היות אמתת הכונה מתחלפת לנראה ממנה, וכמו שנכתוב עוד בע"ה בפרק כ"ב לפנינו.
As for the Tosafists, who tried to bring the matter somewhat nearer to nature, as mentioned: this is not because they believed it as written; they speak according to the words of the authors of the aggadah,
ובעלי תוספות אשר השתדלו לקרב בצד מה הדבר אל הטבע כמדובר אין זה למה שיאמינוהו ככתבו אבל לדברי בעלי האגדה קאמרי,
in the manner of the author of the Ma'or of blessed memory on the saying "Cyrus is the same as [Darius]" etc., which you will see at the end of chapter 18 below.
על דרך בעל המאור ז"ל במאמר הוא כורש וכו' שתראה סוף פי"ח לפנינו.
But you, reader, if this remark of ours finds favour with you: take care not to apply it except in its useful place (and so with everything like it that you hear from me),
האמנה אתה הקורא אשר תהי הערתנו זאת לרצון לפניך, השמר אל תפן להפיל אותה רק במקומה המועיל וכן כל כיוצא בה אשר תשמע ממני,
lest you harm both me and yourself, where I wished to benefit you; for not all the sayings of the sages of blessed memory are to be explained in one way.
פן תזיק גם לי גם לך תחת רצותי להועילך, כי לא כל מאמריהם ז"ל על דרך אחד יפורשו.
In general, recognise that this is what the Master, the teacher of righteousness, expounded when he wrote these words in his introduction, about the Book of Correspondence that he planned to make:
ובכלל תכיר כי את זו דרש הרב מורה צדק כאשר כתב בהקדמתו על אודות ספר ההשואה אשר חשב לעשות את הדברים האלה:
"It is a book in which we promised to explain all the difficulties of the derashot, whose apparent sense is very far from the truth and departs from the way of reason, all of which are parables." End of quotation.
הוא ספר יעדנו שנבאר בו ספקות הדרשות כלן אשר הנראה מהן מרוחק מאד מן האמת יוצא מדרך המושכל אשר כלם משלים, ע"כ.
And nearby: "Know that the key to the understanding of all that the prophets of blessed memory said, and to the knowledge of its truth, is the understanding of the parables and their meaning." End of quotation.
ובסמוך דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ז"ל וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים וענינם, ע"כ.
So he wrote the whole book for us in the two words that he said: kullam meshalim, "all of them are parables."
הרי שכתב לנו את הספר כלו בשתי המלות שאמר והם כלם משלים.
And if our sages were not prophets, they were sons of prophets [b. Pesaḥim 66a], and "they did no wrong" when "they walked in their ways" [Ps 119:3].
ואם חכמינו לא היו נביאים בני נביאים היו, אף לא פעלו עולה כאשר בדרכיהם הלכו.
Now I will not hold back my mouth [Job 7:11] from telling you, dear reader, that when what I wrote about the gnat of Titus was heard by some of the learned of our people, they raised their voice against me, saying that I was as one who casts a blemish on the holy words of our sages,
והנה לא אחשוך פי מהודיעך חביבי הקורא כי בהשמע דברי זה שכתבתי על היתוש של טיטוס לקצת משכילי עמנו, נתנו עלי בקולם לאמר היותי כמטיל פגם בקדשי אמרות חכמינו,
and that the hand of the Lord is not too short [Isa 59:1] to pay recompense in full to His enemies such as him.
והן לא קצרה יד ה' משלם גמול יתר לאויביו כמוהו,
And I, in spite of all this, did not draw back my right hand [Lam 2:3] from writing this as a memorial in a book [Exod 17:14].
ואני עכ"ז לא השיבותי ימיני אחור מכתוב זאת זכרון בספר,
For in addition to what I set out at the head of the chapter, I can say something close to the words of the Master, the Guide, in that introduction and at the end of part 1, chapter 5:
כי נוסף על מה שהצעתי בראש הפרק יכולני לומר קרוב לדבר הרב המורה בהקדמתו הנז' וסוף פרק ה' חלק א',
namely, that one of two cases must hold. Either the reader, with them, will believe everything that our sages said exactly as written, thinking that to bring near everything far-fetched is to honour Heaven; and then this chapter of ours will be for him as if it did not exist: it will do neither good nor harm.
היינו כי לא תמנע אחת משתים: אם שהקורא יאמין עמם לכל דבר אשר אמרו חכמינו ככתבו ממש, כמדומה לו היות בהקרבת כל רחוק כבוד שמים; ואז יהיה לו פרקנו זה כלא היה לא ייטיב ולא ירע.
Or, on the other side, he will try to fit it to his reason and will not be able to; and then I shall count it wisdom in him if he interprets it to their credit in the way described.
או כי לאידך גיסא יבקש להולמו בשכלו ולא יהלמנו, ואז תהי לו אצלי לחכמה שידרוש אותו לשבח על הדרך האמור,
Blessed is He who gave them, of blessed memory, a share of His wisdom; and he too will be blessed from their lips that murmur in the grave [b. Yevamot 97a].
וברוך מי שחלק להם ז"ל מחכמתו וגם הוא ברוך יהיה משפתותם הדובבות בקבר.